5782

Seeing Hashem in our Life and Success

The Parshah begins with the איסור for כהנים to be מטמא למת. This needs to be explained because one would think that an encounter with the dead is inspiring and it teaches a person that life isn’t only about living and Oilam Hazeh butהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות ד:טז) and that we aren’t here to say and that a person shouldn’t overly focus on this world. So Kohanim, who are expected and should be on such lofty levels of Avodas Hashem should specifically be the ones to get involved with מתים. Yet, it is אסור for כהנים to be מטמא למת so how could this be understood.

However, a Jew should not find Hashem through hopelessness and despair and we don’t connect with the Ribbono Shel Oilam where our abilities end, rather we connect with him in the energies of life. When a person is successful and he attributes his success to the Ribbono Shel Oilam and sees him in all of his accomplishments. A person is not meant to shut down the energies of life rather he is to channel them in the right direction. Religion is not in competition with life but rather it enhances life and puts it on the right path.

The Alter from Navardok used to say that the Yetzer Hara is like a bad tailor because he doesn’t do his job well. The Yetzer HaTov is the Yetzer that understands how a person could realize all the opportunities in life and reach the ultimate in pleasures and happiness. There was a Supreme Court justice on the Israeli Supreme Court who learnt in Navardok and he wrote an article where he said about that Alter that he was the happiest person he’d ever met in his life and he was in total control of every movement of his body and soul. Real happiness comes from that total control. So a person should be able to appreciate and enjoy life and it’s only the Yetzer Hara that gets in the way of that and the Torah gives a person the tools to live life to the fullest. The ר"ןin דרשות י asks why does the Pasuk say that Hashem is נתן לך כח לעשות חיל, rather it should just say that Hashem is נתן לך חיל? He explains that Hashem gives a person the talent to make the money but he is not to take credit for it because he was only able to make the money because Hashem provided him with the talent and ability. But he should recognize the greatness of his talents and abilities and thank the Ribbono Shel Oilam for it.

Sometimes people push for an exaggerated sense of Emunah, like it says פתי יאמין לכל דבר-a fool believes everything. They think it’s a chumrah in Emunah to believe that no matter what a person does or doesn’t do, he will end up with the same result regarding his financial status. But really its חומרא דאתי לידי קולא because by being so machmir, it turns off many intelligent people from the concept of Emunah. They think that if they can’t reach that level of Emunah, then they are failures and not believers. However, the Ran is saying that that’s not the requirement and people are born with different talents and abilities and if they put them to use, then they will be successful. The Torah is saying that none of those talents and abilities can be attributed to oneself but rather that it’s all attributed to Hashem.

This idea can also be seen in this week’s Parshah in the פסול of a בעל מום to do the Avodah. Nowadays, people are accustomed to think that someone with a deformity and disability must be close to Hashem but somebody healthy and in good physical shape has nothing to do with Hashem. Therefore, a person would think that a בעל מום, someone that is suffering, he should be the one to do the Avodah in the Beis HaMikdash. But we see that that’s not the case rather only a person who is שלם is fit to do the Avodah.

It is even more shocking that we find that even in the Sanhedrin, there can’t be any בעלי מום. In spite of the fact that the main quality that members of the Sanhedrin should possess are intellectual qualities, why should we pay any attention to their physical condition? The Gemara in Yevamos 101a says כשם שב"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקים מכל מום שנאמר: כולך יפה רעיתי ומום אין בך. Why is it a problem for a member of the Sanhedrin to be a בעל מום? And the Rambam says in Hilchos Sanhedrin 2:6 כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף, וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש. What does physical fitness have to do with the intellectual abilities of the Sanhedrin?

An explanation could be that this is necessary in order for the Psak of Sanhedrin to be accepted. People might perceive בעלי מומים as partially detached from life the way it’s lived by most and that their decisions are not grounded in a real understanding of human life. But not only could it be that people will perceive it as such, but actually a בעל מום who is somewhat of an outsider compared to most who live life in a healthy and wholesome way, don’t have two feet on the ground and their judgement is somewhat impaired. The Rambam in Hilchos Deos 4:1 writes הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף. It’s clear that the physical health of a person is part of being a good Jew. Therefore, we say that members of Sanhedrin can’t only possess the highest intellectual ability and broadest knowledge but also have to be people that live life to the fullest.

Lastly, the ideas mentioned above are also connected to the middle of the Parshah which discuss the Moadim. We see that the Moadim are connected to the agricultural seasons as Pesach is celebrated in חודש אביב, Shavuos is חג הביכורים, and Sukkos is חג האסיף. So in essence, the Moadim have two dimensions. One is that they are based on the agricultural cycle and on the other hand, they celebrate great historical events and miracles that happened to us such as Yetzias Mitzrayim, Matan Torah, and בסוכות הושבתי את בני ישראל. It can’t be that it’s just a coincidence that these things coincide with each other because the Pasuk says שמור את חודש האביב from which Chazal learn that we must be מעבר the שנה to make sure Pesach is celebrated in the חודש האביב. It’s clear that there is a real connection between these two dimensions.

But why is it that the Moadim need to be so intertwined and connected to the agricultural seasons?

The Psukim in Shir Hashirim 2:10-13 say the following:

ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך:

כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו:

הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי ולכי לך

The Pasuk הנה הסתיו עבר הגשם is saying that because the spring has come and the rain is over, now it is time to leave Mitzrayim. The Brisker Rav said that people usually understand that שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים is that because Yetzias Mitzrayim took place in the חדש האביב, therefore Pesach must be celebrated in the חדש האביב. But from the Psukim in Shir Hashirim, we see it’s the opposite because Hashem is saying to Klal Yisrael that it’s time to leave Mitzrayim because it’s the חדש האביב. Meaning, because Pesach needs to be observed in the חדש האביב, therefore the Jews left in the חדש האביב. But still the question is why does Pesach needed to be celebrated in the חדש האביב?

This connect with what Reb Chaim that this is the concept of הסתכל באורייתא וברא עלמא. Although certain Mitzvos appear to be מצות שכליות and that society couldn’t function without them such as רציחה and גניבה, the reality is that the world actually conformed because of these Mitzvos. Hashem could’ve created a world that could only be sustained with theft and murder. But because Hashem was הסתכל בתורה and the laws of the Torah dictate that these things should be prohibited, therefore, Hashem created the world as such that society couldn’t sustain itself and there would be a complete breakdown of the world if there would be רציחה and גניבה.

After the Yeshiva in Maltch that was headed by Reb Zalman Sender Shapiro closed due to it being infiltrated by Zionist ideologies, some of the Bochurim turned to Reb Shimon Shkop and asked him to restart the Yeshiva which he did. On the way to Maltch, he avoided traveling through Brisk in order to not visit Reb Chaim probably because he feared that Reb Chaim would try to hold him back from going.

On the way back from Maltch, he did stop by Reb Chaim and Reb Chaim asked him what he talked about in his drasha to which Reb Shimon responded that he discussed מצות שכליות andמצות שמעיות (שאינן שכליות). Reb Chaim responded and said that difference between מצות שכליות and מצות שמעיות is not what people think. People think that מצות שכליות are there in order to sustain the world because a world with רציחה and גניבה would have no קיום. However, Chazal tell us הסתכל באורייתא וברא עלמא that Torah is the blueprint of the world. Therefore, had the Torah said a person should murder and steal, then the world would be a world that could only have a קיום with רציחה and גניבה. So it’s only because the Torah says that רציחה and גניבה are prohibited that the world can’t exist with those things. Therefore, the difference between מצות שכליות and מצות שמעיות is that some Mitzvos were ingrained into nature and became part of the world to the point where it’s obvious the world couldn’t have a קיום without observing them. Whereas other Mitzvos don’t directly destroy the world when they aren’t observed and it’s only on a higher level where we see that the world can’t have a קיום with all of Torah.

Based on this, we understand that it must be that Yetzias Mitzrayim took place in the חודש האביב because the Halacha is that Pesach should be celebrated in the חודש האביב. But the question is why it has to be that Pesach is celebrated in the חודש האביב and why do these holidays which are a celebration of miracles, have to be celebrated at a time where people are celebrating their success and accomplishments in agriculture?

The reason could be because the Torah doesn’t want a person to get lost and disconnected and only be in the עולם הרוחני rather Hashem wants the connection to be through and with the עולם הגשמי. By celebrating the Moadim alongside the agricultural seasons, one is able to see Hakadosh Boruch Hu through the עולם הגשמי. A person starts by seeing the Brachah in his own materialistic life and will then be able to reach much higher. By first recognizing Hashem in the Brachah of his תבואה, he will then be able to recognize Hashem in the נסים of Yetzias Mitzrayim. According to this, we can see the connection between these three ideas in the Parshah. The idea that a Kohen can’t be מטמא למתים, that a Kohen can’t be a בעל מום, and that the Moadim are specifically intertwined with the agricultural seasons is all the idea that the purpose is to be able to see Hashem within עולם הזה, within life and our successes, and through all that we can connect to Ruchniyus.

Proof from Cantillation Marks

There was a Jew who once did a business deal with a non-Jew on Pesach and at the closing of the deal, the non-Jew poured the Jew a cup of beer and he drank it. The Yid realized what he had done and he went to the Shoel U’Meishiv, Reb Yosef Shaul Natinzon, to ask what he should do as a Tikkun. So the the Shoel U’Meishiv wasn’t sure what to tell the Yid but he advised him to go ask Reb Shea’la Belzer what he should do. So the Yid went to Reb Shea’la Belzer and he told him that in order to do Teshuvah for this Aveirah, he should move to Eretz Yisrael. When the Yid told this over to the Shoel U’Meishiv, it didn’t make sense to him so he told the Jew to go back and ask him what he meant. So Reb Shea’la Belzer explained to him that really he needs to just go into גלות, to exile himself, but once he is leaving his hometown, he might as well go to Eretz Yisrael.

Upon hearing that, the Shoel U’Meishiv said that he had a source for this. He explained that usually, the cantillation mark on the word ונכרתה, which is the punishment of כרת is a תביר which means to break because that is usually what happens to a person who is חייב כרת. However, the one place in the Torah that the cantillation mark on the word ונכרתה is not a תביר rather it’s a גרשיים is by the prohibition of eating Chametz in Pesach. Being that the word גרשיים is from the word גרוש which means to expel, therefore he suggested a Tikun for this Yid would be to expel himself from his homeland and go to Galus.

Once by a Kiddush in Williamsburg, somebody said this vort over. When the Tzeilem Rav heard this, he asked that it’s not true that ונכרתה always is with a תביר except for by Chametz where it’s with a גרשיים because in Parshas Emor, when discussing the prohibition for a Kohen to eat Hekdesh in an impure state, the Pasuk says כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה (כב:ג) and the word ונכרתה has a גרשיים? But he immediately said that not only is this not a question but it supports the explanations of the Shoel U’Meishiv because Rashi writes there יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני. So it’s clear that the punishment if ונכרתה with a גרשיים should be Galus, to move from one place to another and it’s only because the end of the Pasuk says אני ה and Rashi learns from there אני ה', בכל מקום אני. And therefore when the word ונכרתה is with a גרשיים, it indicates Galus, and moving מצד זה לצד זה.

The Issur of Chadash

In the fifth Perek of Yehoshua, the Psukim describe how the Jews celebrated Pesach and the Pasuk says 5:11 ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. The Gemara in Rosh Hashana 13a says the following from this Pasuk:

עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי - קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי. - ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו! - לא סלקא דעתך, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח - אכול, מעיקרא - לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי

Chazal explain from this Pasuk that Klal Yisrael only ate the תבואה from Eretz Yisrael once they brought the קרבן עומר which was ממחרת הפסח and not before. The question is that in Parshas Emor, the Pasuk says ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם that the following three things are prohibited to be eaten until the קרבן עומר is brought: ולחם וקלי וכרמל. However, in Yehoshua, the Pasuk only says מצות וקלוי were eaten ממחרת הפסח as if to say that only מצות וקלוי were prohibited until the קרבן עומר. Why did it leave out כרמל?

A simple answer could be that because כרמל according to most opinions is raw תבואה, so nobody was eating that and therefore the Pasuk didn’t need to include it in what was being eaten ממחרת הפסח. However, another answer could be as follows.

The טורי אבן in Rosh Hashanah there asks that why did Klal Yisrael wait for ממחרת הפסח if during כיבוש ארץ ישראל, there was a היתר to eat even חזיר as the Pasuk says ובתים מלאים כל טוב and the Gemara in Chulin 17a says ואמר רב קדלי דחזירי.

The שו"ת בית הלוי ח"ג סימן נא answers this question with the following Chiddush. He writes that the Halacha of ובתים מלאים כל טוב, the היתר to eat even איסור during כיבוש ארץ ישראל was only if it became נבילה while it was ביד נכרי. But if it was נתנבל while it was in the possession of the Jew, then it was אסור. The Rambam counts לחם וקלי וכרמל as three separate לאוין. Therefore, when the Pasuk says they ate ממחרת הפסח מצות וקלוי, it’s referring to the food that the Jews cooked, and since the שם איסור only came about ביד ישראל, it never had the היתר of קדלי דחזירי and was only מותר with the bringing of the קרבן עומר. But כרמל which was תבואה had already grown ביד נכרי and already a שם איסור, didn’t need the קרבן עומר be מתיר it because it had theהיתר of קדלי דחזירי. The Rav explained that according to this answer of the Beis HaLevi to answer the question of the טורי אבן, it can also answer the original question why the Pasuk in Yehoshua only wrote that they ate מצות וקלוי once the קרבן עומר was brought but didn’t write כרמל. The reason is because כרמל was always מותר then and didn’t need the היתר of the קרבן עומר.

5781

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

The Parsha begins with the many mitzvos that apply only to Kohanim. The Gemara in Yevamos 5a says שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות that Kohanim are unique in the sense that they have many more Mitzvos that only apply to them.

One could ask why is it that the Kohanim specifically are the people who have more Mitzvos than other Jews. Kohanim are typically on a higher level of Kedusha than other Jews being that they serve in the Beis Hamikdash. One would think that they should require less mitzvos because of the great level of Kedusha they reach as opposed to other Jews who aren’t on such levels, they should be the ones to have more Mitzvos. So why is it specifically the Kohanim have so many extra mitzvos that only apply to them?

Perhaps the answer could be that it’s specifically because they are on a higher level that they require extra Mitzvos as a שמירה. The Gemara in Sukkah 52a כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו- the greater a person is, the greater his Yetzer Hara is.

To illustrate out this point, the Mishna in Avos 5:5 says עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו' ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. The Tosfos Yom Tov writes the following:

יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי.

We see that it’s at the exact moment that a person is in a moment of greatness where the Yetzer Hara tries extra hard to make a person stumble.

One of the unique Mitzvos by a Kohen Gadol is that he can’t marry a אלמנה. The מושב זקנים from the בעלי התוספות on the Pasuk כי אם בתולה מעמיו says as follows:

הקשה החסיד למה נצטווה כהן גדול בבתולה דוקא ולא באלמנה. ותירץ לפי שהיה מזכיר את השם ושמא נתן עיניו באשת איש בשעת אזכרה שימות בעלה וישאנה לכך אמרה תורה שישא בתולה ולא אלמנה.

It seems shocking that the מושב זקנים should say such an outrageous idea. However the truth is we already find something similar in the Yerushalmi. The Mishna in the beginning of Yuma says that the כהן גדול would be separated from his family and remain in the לשכת פרהדרין (או פלהדרין) for the seven days before Yom Kippur. A backup Kohen was also set aside as a replacement for the current Kohen Gadol just in case he wasn’t able to perform the Avodah. The Yerushalmi in Yuma 5a asks if the backup Kohen would be placed in the לשכת פרהדרין with the Kohen Gadol for the seven days before to which the Yerushalmi says א"ר חגיי משם דאין מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה אותו. They didn’t put them together because they were concerned that the Kohen Gadol might kill him, his competition, so to speak.

We see from all these examples that the greater a person, the greater a time, and the greater a place, the Yetzer Hara works extra to get him to stumble. Therefore, it’s specifically the Kohanim, and the Kohen Gadol who are so great that need the extra Mitzvos as שמירה.

In a similar vein, we see about Reb Akiva that he hated Talmidei Chachamim so much to the point where the Gemara in Pesachim 49b says Reb Akiva would say מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור that if someone would bring him a Talmid Chacham he would bit him like a donkey. However, later on, it was Reb Akiva who became the יסוד of תורה שבע"פ and he was the one to be דורש the את in the Pasuk את ה' אלקיך תירא לרבות תלתידי חכמים. Similarly, Reish Lakish was known as the ראש הליסטים (Bava Metziah 84a) and yet afterwards he became so trustworthy in money matters to the point where the Gemara in Yuma 9b says that even though a person shouldn’t lend money to someone without witnesses, but if he sees the person talking to Reish Lakish in the street, then he can lend to him without witnesses.

We see from all this that it’s specifically where there is such a potential for greatness, in that specific area, there is extreme opposition from the Yetzer Hara. A person who has a hard time learning and davening and gets distracted shouldn’t feel down about himself because it’s specifically because he is so great that the Yetzer Hara comes to mess him up. If he would have an easy time with these things, it wouldn’t indicate greatness. But where there is tremendous struggle and difficulty is the indication that there is great potential and its זה לעומת זה עשב אלקים and it’s up to a person to choose.

In this context, the Sefer HaTanya Chapter 28 says the following:

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע וכו' אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשב' זרה שלה ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמו' זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה וכו' ע"ש.

Regarding the Yerushalmi mentioned above that the Koehn Gadol might kill his replacement and the Gemara in Yuma 22b that says one Kohen stabbed another while running up the כבש of the Mizbeach, there could be another explanation as follows.

In the end of the Parsha discusses the מקלל and the Pasuk says ויצא בן אשה ישראלית. Rashi says מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאוכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. According to this second explanation, it would seem that the מקלל was very much לשם שמים standing up for the כבוד שמים and yet in the end, he was מקלל the שם.

The idea is sometimes when people are לשם שמים, there is a tremendous danger because people can do the greatest רשעות thinking its לשם שמים. Sometimes when people are לשם שמים, they have no boundaries. Therefore the Kohen who so much wants to do the Avodah in the Beis Hamikdash and might think that his doing of the Avodah is so much better than anyone else might have thoughts about killing his competition and similarly by the Kohen running up the ramp of the Mizbeach.

With Love

The רמ"ד ואלי, a Talmid of the Ramchal, says in Parshas Naso by Birkas Kohanim on the Pasuk כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך ה' that the word אמור is the source for the Kohanim to end the Brachah with באהבה. He says that אמור להם means “have love for them” because “amore” in Italian means love. The Psukim then lead in to the Birkas Kohanim and that’s how we know that the Brachah should be המברך את עמו ישראל באהבה, meaning the יברכך ה' should be done with love.

According to this, when the Pasuk says אמור אל הכהנים in the beginning of the Parshah, Hashem is telling Moshe that when he teaches the Kohanim about their additional Mitzvos, it shouldn’t be like they are being burdened rather they should see it as an expression of the special relationship that the Ribbono Shel Oilam has towards them.

נודע ביהודה

This past week, יז אייר, was the Yahrzeit of the נודע ביהודה.

There is a piece in the Tzlach Yuma 65a (authored by the Nodeh B’Yehuda) that has to do with a Pasuk in the Parsha שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן (כב,כז).

The Gemara in Arachin 18b שנה האמורה בקדשים, מנלן? אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא: כבש בן שנתו, שנתו שלו ולא של מנין עולם that we count the years of the animal and not מנין עולם. Tosfos asks why we need a Pasuk to tell us that we go בתר שנתו ולא של מנין העולם, מסברא it must be שנתו שלו because otherwise it would be impossible to bring the Korban Tamid on Rosh Hashanah When it is born before Rosh Hashanah, the moment it becomes Rosh Hashanah the animal becomes a בן ב' שנים and if it was born on Rosh Hashanah, then it is מחוסר זמן because its only ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: הק' הרב שמואל בן הרב אלחנן ל"ל קרא תיפוק ליה מסברא דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשרין לר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה בן ב' שנים הוא ואנו כבש בן שנה בעינן לתמידין ואם הוא נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא וכו' ע"ש.

The Tzlach quotes ר' מרדכי יפה זצ"ל the author of the לבוש to answer the question of Tosfos:

והנה שמעתי בשם הגאון מהו' מרדכי יפה זצ"ל לתרץ קושית התוספות בדרך אחר. דלכאורה יש במשמעות הקרא כבש בן שנתו שני דרכים ושני פירושים, אחד בן שנתו דלא יהיה יותר מבן שנה (maximum) כמו שהוא אליבא דאמת, ויש פי' אחר בן שנתו שלא יהיה פחות מבן שנה (minimum), אבל אם הוא יותר מבן שנה לית לן בה. אמנם יש להכריע בין שני פירושים אלה ולהוכיח דעל כרחך הפי' בן שנה הוא שלא יהיה יותר מבן שנה, דאין לומר שלא יהיה פחות מבן שנה, קשה למה צריך הכתוב לכתוב בקדשים שבעת ימים תהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה, הא צריך להיות יותר מח' ימים דהא צריך להיות בן שנה תמימה, אלא ודאי מדאיצטריך קרא למיכתב מיום השמיני והלאה מוכח דהפירוש דבן שנתו הוא שלא יהיה יותר מבן שנה אבל בפחות מבן שנה כשר לקרבן. אך כל זה מוכח אליבא דאמת דאמרינן שנתו שלו ולא שנת עולם. אבל אי הוי אמרינן שנתו של עולם יש לומר דבן שנתו הוא הפירוש שלא יהיה פחות מבן שנה, ואפ"ה איצטריך למכתוב מיום השמיני והלאה ירצה, דהיינו אם נולד ד' או ה' ימים קודם ראש השנה דשנה מלו ליה דכיון שבא ראש השנה כבר הוא בן שנה וימים לא מלו ליה דעדיין לא הוי בן שבעה ימים.

ולפ"ז מתורץ קושיית התוס', דשפיר צריכין למילף משנתו דשנתו שלו ולא שנתו של עולם, ואין לומר דאיך אפשר להביא קרבן בראש השנה הא כבר עבר שנתו, זה אינו, דאי הוי אמרינן שנתו של עולם הוי אמינא בן שנה הוא הפירוש שלא יהיה פחות מבן שנה, ושפיר מצי להביא קרבנות דנולדו קודם ראש השנה, דאף שמשהגיע ראש השנה הוא בן שתי שנים, הא לפי ההוה אמינא לא קפדה התורה שלא יהיה יותר מבן שנה, אלא הפירוש הוא שלא יהיה פחות מבן שנה. ולכך צריך קרא שנתו ללמוד דמונין ליה שנה דידיה ולא שנות עולם. וכיון דידעינן מכח האי קרא דשנה שלו מנינן, ממילא מוכח דבן שנה הוא הפירוש שלא יהיה יותר מבן שנה, מדאיצטריך למכתב מיום השמיני והלאה כנ"ל, ומיושב קושית התוס'

However, the Tzlach asks on this answer from the הלכה למשה מסיני of the חמש חטאות מתות and one of them is חטאת שעברה שנתה and if בן שנה is a minimum, then it will never happen a חטאת שעברה שנתה:

ואין לומר דהוה אמינא דהפי' בן שנה הוא שלא יהיה פחות מבן שנה כנ"ל, זה אינו, דעל כרחך ליכא למימר דהפירוש הוא בן שנה שלא יהיה פחות מבן שנה אבל יותר מבן שנה כשר, דהא חמש חטאות מתות היה הלכה למשה מסיני, וחד מיניה הוא חטאת שעברה שנתה, ואפי' אם אמרינן ד' היו והעמידו על חמש או אחת והעמידו על ה', היינו לענין שיהיה למיתה אזלא, אבל זה ודאי דהלכה למשה מסיני היה בחטאת שעברה שנתו, רק דשכחו אם היה הלכה בחטאת שעברה שנתה אי למיתה או לרעיא אזלא (עיין תמורה ט"ז ע"א והוריות ו' ע"ב). ואי אמרת דבן שנה הוא הפי' שלא יהיה פחות מבן שנה אבל יותר מבן שנה כשר, למאי הלכתא נאמרה הלכה למשה מסיני דחטאת שעברה שנתה ימות, הא כשר הוא, אלא ודאי מוכח מכח הלכה זו דהפירוש הוא בן שנה שלא יהיה יותר מבן שנה, ושפיר קשה קושית התוס' הנ"ל.

However, the Rav wanted to answer for the Baal HaLevush that what Reb Mordechai Yoffe said was not how the Tzlach quoted it, as a question of maximum or minimum. Rather just like we call a child one only between his age of one and two, meaning from after his first year of living until his second birthday, but not from the moment he is born until his first birthday, so also when the Torah says בן שנה there are two ways to read it. It could either be within the first year or it could mean within the second year, from when it becomes one until it becomes two. So a בן שנה is for sure a maximum and you can’t bring a Korban that is more than a בן שנה. But the question is if a בן שנה is already a year old and it’s the second year of living or it’s the first year of living before it has its first birthday.

So if we didn’t have a Pasuk to tell us that we go בתר שנה דידיה, it could be we go בתר שנת עולם אזלינן and it would be מוכח that בן שנה means after its first birthday between one and two and there wouldn’t be an issue of bringing a Tamid born eight days before Rosh Hashanah. Therefore the Gemara needs to bring a Pasuk to teach that we go בתר שנה דידיה because there wouldn’t be a question from Rosh Hashanah according to this understanding of בן שנה.

כל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתו

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש (כג,ג)

Rashi says מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות. The question of Rashi מה ענין שבת אצל מועדות is easy to understand. However the answer is difficult to understand because how is שבת and the מועדות connected to the point where we say שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. It would seem that Shabbos is much stricter in the sense that transgressing it warrants סקילה as opposed to the מועדות is a לאו. Furthermore, we says about Shabbos a מומר לחלל שבתות is a מומר לכל התורה כולה but we don’t say such a thing about being מחלל the מועדות. Therefore how could it be understood כל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות and vice versa.

על דרך דרוש, an answer could be as follows. The קדושה of שבת is constant and eternal. It comes every seven days regardless of our effort. However, the קדושה of the מועדות is dependent on Klal Yisrael who are קדשינהו לזמנים. Without קידש ב"ד-our effort, the מועד doesn’t happen. These two types of קדושה really define the קדושת ישראל. On the one hand, every Jew has that spark inside of him, what some call “the pintleh yid”, the Neshama, which is constant and can never be extinguished. On the other hand there is קדושה which is external that a person can generate through his actions only comes about through a person’s effort. The Kedusha of Shabbos is similar to that of the eternal and constant Kedusha that is within every Jew and the external Kedusha which a person can generate through his actions and effort is similar to that of the Kedusha of Yom Tov.

When it comes to Shabbos, we can’t really be מחלל or מקיים it because its קבעי וקיימי and it is there constantly regardless of if we deserve it. However, by being מקיים the מועדות which is only due to our effort, then it can show and reflect on our ability to also be מקיים את השבתות; that it’s not viewed as if we received it as a מתנה rather it’s viewed as if we reached it and deserved it because of our efforts.

In a similar vein, every person has certain natural character traits and as a result, certain mitzvos come easy to him. The natural positive character traits are similar to that of the Kedusha of Shabbos. At those moments, a person is able to reach high levels without effort, merely because of his natural personality. But he only gets credit, as if to say, for those Mitzvos and moments, when he pushes himself beyond his natural capacity to perform and it’s because of his active effort that he is able to succeed in other areas. It’s at that moment where he gets rewarded and his accomplishments, due to his natural tendencies, are recognized as if it was because of his own effort. That is the idea of כל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות that by being מקיים את המועדות which is only through the human effort, we are showing that we are able to be מקיים את השבתות as well even though שבת comes to us like a מתנה, without effort.

Videos

Thursday Night Parsha Shiur 5782

IMAGE ALT TEXT

Thursday Night Parsha Shiur 5782

IMAGE ALT TEXT

Thursday Night Parsha Shiur 5780

IMAGE ALT TEXT

Every Day Counts 5772

IMAGE ALT TEXT