שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙

שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃

The pasuk could have just read שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ. What exactly is the Torah emphasizing with the word לך?

Maybe we can suggest the following idea: undoubtedly each individual would acknowledge the importance of such שופטים ושוטרים for the entirety of the klal and even for the person standing next to him; but for he himself, as an individual, he might feel that it is not so crucial. He can rely on his own principles and lofty spiritual state, and not need the influences and direction of the שופטים ושוטרים in his life. Says the Torah שופטים ושוטרים תתן לך. The Torah is warning him that his own spiritual self is also at stake without these influences, and that each and every ruling and decree is as directed at him as it is to the klal at large.

And the same is true in limud hamussar. Sometimes our own personal reaction when we learn sifrei mussar is to bemoan, “if only ploni ben ploni would have heard this…” And it stems from the fact that often we just can’t accept or even see that we ourselves are needing such a message.

There was once a well known מלוה ברבית in a certain town. One Shabbos the Rov of the town decided to darshen about the halachos and severity of such a transgression in hopes of influencing Yankel to change his ways. During the drasha, the Rov noticed that Yankel nodded intently, his eyes focused on the Rov for the duration of the drasha. And the Rov thought to himself, just maybe I had an impact… Shortly after, in place of his five percent interest rate he was accustomed to charge, he levied ten percent instead. When it became known to the Rov, he decided to approach the man and asked what was behind the change. The man responded “the Rov mentioned over and over again on Shabbos that we cannot forget that our money and possessions do not accompany us to the grave. So I thought to myself, would ploni really care if I charge a few more dollars…”

שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ

We see in this parsha many different forms of leadership in klal yisroel - the שופטים ושוטרים, the נביא, the מלך, the כהנים. And it is interesting to note the emphasis of the kohanim’s role throughout. The pasukim (17:15-18) read:

שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ וכו' וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּהֲנִ֥ים הַלְוִיִּֽם׃

And the Rambam, based on this pasuk, writes in Hilchos Sefer Torah 7:2:

וְהַמֶּלֶךְ מִצְוָה עָלָיו לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד לְעַצְמוֹ לְשֵׁם הַמֶּלֶךְ יָתֵר עַל סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יח) ״וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ״ וְגוֹ׳‎. וּמַגִּיהִין אוֹתוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל.

The כסף משנה asks on the Rambam that there is seemingly no מקור for such a דין that the מלך is מגיה his sefer torah from the סֵּפֶר הָעֲזָרָה? And the כסף משנה remains with a kasha. Rebbi Akiva Eiger on the bottom of the Rambam brings the question of the כסף משנה and answers:

המהרי"ט בדרשותיו פ' שופטים כתב דהוא מקרא מלא פ' הנ"ל וכתב לו את משנה התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ד' ואל כל זקני ישראל והיינו ס' העזרה שהי' במקדש

Says Rebbi Akiva Eiger the סֵּפֶר הָעֲזָרָה mentioned in the Rambam are the ‘כהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה. What could this mean? Why is the מלך ישראל specifically מגיה his Sefer Torah based on the “Torah” of the Kohanim?

We can begin to develop an approach based on an idea we find at the end of the parsha regarding the halachos of עגלה ערופה. The pasuk says (21:5-8):

וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כׇּל־רִ֥יב וְכׇל־נָֽגַע׃ וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃ וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃ כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהֹוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃

And this pasuk is quite difficult to understand. Seemingly, once the זקני העיר proclaim יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ - that they are in no way liable ע"פ דין for the death of this traveler, then the following entreaty for yisroel’s atonement - כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל - is not well understood. Moreover, the simple flow of the pasukim seems to reflect that it is the same זקני העיר who proclaim לֹ֤א שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה that also say כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל. However it is clear in both the Targum and Rashi that in fact the כֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒, who are mentioned earlier in the pasuk, recite these words of כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל. And as Rashi says:

ד”ה ידינו לא שפכה: וְכִי עָלְתָה עַל לֵב שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא לֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וּבְלֹא לְוָיָה (סוטה מ"ה). הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים כפר לעמך ישראל

Maybe we can suggest the following idea. The role of the Sanhedrin - the זקני העיר - is to pasken according to the strict letter of the law; is there responsibility or not, and what level of responsibility might there be. The role of the כהנים is entirely different. We see from this parsha of עגלה ערופה that even if ע״פ דין there was no guilt on the part of the yidden of that town; nonetheless we find the כהנים asking for atonement. Meaning, the כהנים understood that if the yidden were on the level they were supposed to be as a society, then this tragedy would have never happened. So what we see from here is the כהנים have an ability, and responsibility so-to-speak, to act in judgment differently than the זקני העיר - judgment based on their unique sensitivities. And we see a similar idea expressed in the Rambam Hilchos Sanhedrin 2:3 that says: וּמִצְוָה לִהְיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

This pasuk the Rambam quotes is found in our parsha: כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט וכו' דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וכו'׃ וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃

And again we see this special emphasis of the כהנים הַלויים. And maybe it is for this reason we mentioned earlier, that when it comes to paskening din, דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ, that we seek after those כֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒, those who can דן with special sensitivity, those who can go beyond strict מידת הדין.

So with this idea, we can maybe understand the Rambam in Hilchos Sefer Torah (mentioned above) that paskens that the מלך is מגיה his own sefer torah from the סֵּפֶר הָעֲזָרָה, which is in essence the ״ספר הכהנים״ as explained earlier. Meaning to say, the מלך, who represents this strict judgment, needs to attach himself and be impacted by, and even adapt to the approach of the kohanim - an approach that is based on a higher compassion and sensitivity. And it’s this approach to which even the מלך needs to benchmark and measure himself.

לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה

לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כׇּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃ (16:21)

The Rambam in Hilchos Sanhedrin 3:8 says כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך. ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך

We find in this Rambam that a דיין שאינו הגון is compared to an אשירה of ע״ז. We can ask why did the Rambam compare to an אשירה specifically and not another form of ע״ז such as a פסל or מסכה? Maybe an explanation could be that just as an אשירה tree can continue to grow and grow if left to itself, so too a דיין שאינו הגון that if left unchecked there is no limit to the negative effect he will have.

וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים

כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָה־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ׃ וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכׇל־צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־צִוִּֽיתִי׃ (17:2)

The pasuk says וילך ויעבוד וכו' וישתחו - and the Gemara in Sanhedrin 60b learns from the extra word וישתחו that someone who is עובד ע”ז אפילו שלא כדרכה חייב. But seemingly we can still ask what is the word וילך coming to teach?

The Rambam in Hilchos Avodah Zara 2:2-3 paskens:

ב. סְפָרִים רַבִּים חִבְּרוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּעֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ עִקַּר עֲבוֹדָתָהּ וּמַה מַּעֲשֶׂיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ. צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בְּאוֹתָן הַסְּפָרִים כְּלָל וְלֹא נְהַרְהֵר בָּהּ וְלֹא בְּדָבָר מִדְּבָרֶיהָ. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ד) “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים”. ג. וְכָל הַלָּאוִין הָאֵלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד הֵן וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְנֶה אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַנִּפְנֶה אַחֲרֶיהָ בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה וכו'

It seems from the loshon of the Rambam in הלכה ג׳ that he is describing a case of someone who is עובד ע”ז במחשבה (which is חייב as the Rambam in הלכה ב׳ paskens) but yet is still included in the earlier חייבי מלקות. How could this be if the Rambam himself paskens that a לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? What could possibly be this case? Maybe we can suggest a פשט that very הליכה - the ״כָל הַנִּפְנֶה אַחֲרֶיהָ בְּדֶרֶךְ״ - even to be עובד ע"ז במחשבה is the case the Rambam is referring to in which he will be חייב מלקות. Meaning the הליכה is considered enough of a מעשה in such a case. (The Frankel Rambam brings on the above halacha this idea ממש in the name of the משנת חכמים).

So maybe we can explain the extra word of ״וילך ויעבוד וכו' וישתחו״ in our pasuk along these lines. That the word וילך is coming to speak to this idea ממש.

Reb Reuven Margolies - מח״ס מרגליות הים

This Shabbos, 7th of Elul, was the Yarzeit of Reb Reuven Margolies; he was niftar in 1971. The מרגליות נים was born in Lemberg (present day Lviv) and came to Israel in the mid 1930s and settled in Tel Aviv. He was known for his tremendous בקיאות, having written over 50 sefarim. He established and continued to head the Rambam Library in Tel Aviv, acting essentially as its librarian to earn his פרנסה.

In the הקדמה to his Sefer on Sanhedrin, מרגליות הים, Reb Reuven brings the Gemara in תענית כ״א that describes the relationship between ר׳ יוחנן and אילפא.

אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווֹ גָּרְסִי בְּאוֹרָיְיתָא, דְּחִיקָא לְהוּ מִילְּתָא טוּבָא, אָמְרִי: נֵיקוּם וְנֵיזִיל וְנֶיעְבַּד עִיסְקָא וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״. אֲזַלוּ, אוֹתִיבוּ תּוּתֵי גּוּדָּא רְעִיעָא, הֲווֹ קָא כָּרְכִי רִיפְתָּא, אֲתוֹ תְּרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. גשַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ הַאי גּוּדָּא וְנִקְטְלִינְהוּ, שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: שַׁבְקִינְהוּ, דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקָיְימָא לֵיהּ שַׁעְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן שְׁמַע, אִילְפָא לָא שְׁמַע. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְאִילְפָא: שָׁמַע מָר מִידֵּי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר מִדִּשְׁמַעִי אֲנָא וְאִילְפָא לָא שְׁמַע, שְׁמַע מִינַּהּ לְדִידִי קָיְימָא לִי שַׁעְתָּא. דאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֶיהֱדַר, וְאוֹקֵי בְּנַפְשַׁאי ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר, אִילְפָא לָא הֲדַר. עַד דַּאֲתָא אִילְפָא, מָלֵיךְ רַבִּי יוֹחָנָן. האָמְרוּ לוֹ: אִי אִתִּיב מָר וְגָרֵיס, לָא הֲוָה מָלֵיךְ מָר. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאַסְקַרְיָא דִסְפִינְתָּא, אֲמַר: אִי אִיכָּא דְּשָׁאֵיל לִי בְּמַתְנִיתָא דְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְלָא פָּשֵׁיטְנָא לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין, נָפֵילְנָא מֵאַסְקַרְיָא דִסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא.

In describing this relationship as seen in the Gemara between ר׳ יוחנן and אילפא - how ר׳ יוחנן was fortunate to have possessions to sell and remain rooted in the beis midrash, contrary to the situation of אילפא who did not have that opportunity, and therefore it ר׳ יוחנן who was נמלך as the leader of the דור, the מרגליות הים seems to describe somewhat the fortunes of his own life. The opportunity to remain in the beis midrash was not available for the מרגליות הים; but instead was forced to leave the walls of the beis midrash and enter the walls of the Rambam Library in Tel Aviv.

To quote from his הקדמה:

״ר׳ יוחנן הדר (חזר ממחשבתו ליעבד עיסקא) אבל אילפא הוכרח לעשות עיסקא והיה לסמל של ״תלמיד חכם - סוחר״. ידע אילפא כי אמנם לא תמצא הלכה פסוקה הוראה למעשה בסרחנים ותגרנים וכו׳ אך קובע עתותיו הפנויות לחקר נופי תורה שרשי ההלכות וכאשר העירוהו חבריו כי אילו היה מיחד עצמו לגירסא היה הוא המולך, היושב ראש בישיבה, הראה להם אילפא שאם כי אחז במסחר עם כל זה כביר כחו לשאוב מים חיים ממקור מעיינם, לפתור ספקיות האחרונים ממשנת קדמונים…״

״ואם לא הרשתו עתו לאילפא להרבץ תורה בקביעות עם חברים מקשיבים ותלמידים הגונים, הנה בחר באמצעי אחר שתהיה תורתו חיי עולם, בכתבו עלי ספר דברי תורתו שהעלה בעתותיו שקבע לתורה, אם היום היה למלאכה במסחר וכו׳ הנה לילותיו הקדיש למשמר והקנה לו לחבר לרשום בפנקסיו מאשר העלה בלמודיו.

ועלתה לו לאילפא שהגו חכמי ישראל בספריו, ראה מנחות ע ע״א: כתוב אפנקסיה דאילפא וכו׳ ובירושלמי מעשרות פ״ב ה״ד: אמר ר׳ יונה אשכחתיה כתוב בפינקסיה לחילפי וכו׳ וחבירו הגדול ר׳ יוחנן למד מדבריו ואמר שמועות משמו…

…אילפא אינו חפץ כלל למלוך. געגועי אילפא הן ללמוד וללמד, לעשות אדנים לתורה וכו׳ בשיחות חברים ובפרסום דברי תורה שכתב בפנקסיו.

The מרגליות הים has a piece found on daf 21b of Sanhedrin on a pasuk in this week’s parsha that teaches of the איסור of going back to מצרים:

רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃ (17:16)

The מרגליות הים brings in the name of the כפתור ופרח who says in the name of הר״ר שמואל אחד מבני בניו של הרמב״ם that the Rambam used to sign his letters as העובר ג׳ לאוין בכל יום. And brings several proofs how such a thing must be a mistake. One thing the מרגליות הים says is that the Rambam himself only counts the איסור as one לאו. So the מרגליות הים concludes that דברי רב שמואל הנזכר הם כעדות שבטלה מקצתה.

In any case, what is the justification for the Rambam living in מצרים? The מרגליות הים brings three answers: The Ritva in יומא ל״ח says that once סנחריב was מבלבל האומות, then “אין עם מצרי”. But this answer cannot work because the Rambam himself paskens that the איסור is still נוהג בזה״ז. Another answer that is brought to defend the Rambam is found in the דברי שאול בפרשת מסעי in the name of the יראים that says that the איסור is only returning בדרך הזה, as expressed in the above pasuk. But again, the Rambam mentions nothing of this, indicating he does not hold of it. However, we find in the רדב״ז הל׳ מלכים that he says if the purpose was for learning and teaching, like he himself established a yeshiva there, then there is no איסור. Maybe this can be an answer for the Rambam.


Kiddush Sponsorship

The Kiddush this Shabbos was sponsored by Reb Naftali Kasorla in honor of the birth of his daughter, Chava Sheindel.

Adam Harishon named his wife Chava as the Pasuk says ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי. Rashi says that חוה is from the לשון of חיה. The Baal HaTurim says על שם שמחוה וזהו שאמרו (קידושין מט ב) יו"ד קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים ואחת כל העולם that it’s from a לשון of talking, like it says ולילה ללילה יחוה דעת. But it’s not only that a woman is a talker but also when the Pasuk says ויהי האדם לנפש חיה, Onkelos writes לרוח ממללא. We see that חוה being a לשון of חיה, as explained by Rashi, and being a לשון of speaking, as explained by the Baal Haturim, are really two sides of the same thing. The reason being because man, which is life, is defined as a talking spirit as we see נפש חיה is defined as a talking spirit. This is expressed in Mishlei 18:21 מות וחיים ביד לשון that language can bring life or can bring death because if a person talks negatively, then words can kill and if he talks positively, then words can bring life.

Based on this, we could say that the name Chava Sheindel, Sheindel meaning beauty, has the meaning of nice talk and it should be a Brachah to her that she should be the subject of nice talk.

The Right Type of Fear

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו (כ,ח)

The Pasuk says that someone who is a ירא ורך הלבב should return home and not go to war. Rashi brings the Machlokes in the Mishnah in Sotah 44a regarding what מות וחיים ביד לשון means. Reb Akiva says הירא ורך הלבב - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה and Reb Yossi Haglili says הירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו. The Gemara on 44b says even שח בין תפילה לתפילה - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. So according to Reb Yossi Haglili that ירא ורך הלבב refers to someone who is מתיירא מן העבירות שבידו and there isn’t anyone who hasn’t sinned as the Pasuk says כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, why would we be sending away the individuals who are sensitive and afraid to even the slightest of their sins? Why would it make more sense to send the people who are not afraid of the sins they have? Those that are ירא שמים are of the highest level and should therefore be desired when choosing people for war.

The Rav said in the name of his Rebbe, Reb Chaim Visoker that ירא is a very good thing but only if it doesn’t interfere with what he is obligated to do at that moment. However, if ירא paralyzes him and it brings him to רך הלבב that he becomes fainthearted because of his sins, then that indicates that the ירא is coming from a bad place and he should be ילך וישב לביתו because he isn’t capable of waging war and doing what needs to be done at that given moment.

Bitachon Breeds Success

כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם (כ,א)

Rabbeinu Yonah in Sharei Teshuva Chapter 3 writes that Bitachon is a Mitzvah. He brings the Pasuk תמים תהיה עם ה' אלוקיך as the מצות עשה and he brings the above Pasuk which concludes לא תירא מהם as the לא תעשה of Bitachon:

יז-דע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה, כמו מעלת הבחירה, שנאמר (דברים ל, יט): “ובחרת בחיים”, ומעלות תלמוד תורה, שנאמר (שם ו, ז): “ודברת בם”, ומעלות לכת בדרכי ה', שנאמר (שם כח, ט): “והלכת בדרכיו”, ומעלות שלמות הבטחון, שנאמר (שם יח, יג): “תמים תהיה עם ה' אלהיך”

לח- כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם (דברים ז, יז - יח). כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם (שם כ, א). הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה, י): “אך קרוב ליראיו ישעו”, וכן כתוב (ישעיה נא, יב): “מי את ותיראי מאנוש ימות”

This that the Rabbeinu Yonah understands לא תירא מהם as a לאו for Bitachon is consistent with what the Rambam in ספר המצות ל"ת נ"ח as well as in Yad in Hilchos Milachim 7:15.

ל"ת נח- היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) לא תיראום

However, the Ramban in השגות on the Sefer HaMitzvos disagrees and says that the Pasuk לא תירא מהם is not a מצוה rather it’s a הבטחה:

וזו הבטחה לא מצוה. ואם מניעה היא לא יוסיפו השוטרים ויאמרו מי האיש הירא ורך הלבב שעבר הלאו יפרסם חטאו ויחזור

The Megilas Esther disagrees with the Ramban and agree with the Rambam that it’s a Mitzvah and he writes the following:

נראה לי שהנכון כדברי הרב, שהיא אזהרה מלירא מהאויבים בעת המלחמה, שאי אפשר שתהיה הבטחה, כמו שאמר הרמב"ן דמנין לו לכהן להבטיחם שלא ייראו ולא יערצו מפניהם כי שמא יפלו ביד אויביהם, ואי אפשר לומר שהתורה צותם להבטיחם כן, שהרי בכל מלחמה היו מעבירים הכרוז הזה ולפעמים היו נופלים ביד אויביהם ואז מה מקום להבטחה הזאת, ולכן נאמר בודאי שהיא מצוה לבל ייראו מפניהם, כי באופן זה יתגברו על אויביהם וינצחום

He explains that it can’t be a הבטחה because how could the Kohen make such a הבטחה that if a person has Bitachon then he has nothing to worry about because we find that people do die in war so how could it be a הבטחה that they will have nothing to worry about. Therefore לא תיראום is the Mitzvah of Bitachon and not a הבטחה.

But the question still is how does the Megilas Esther feel comfortable saying that it’s a Mitzvah and not a הבטחה if the Mitzvah is to be בוטח that nothing bad is going to happen? In as much as it can’t be a הבטחה because the reality is that people die in war, so how could there be such a Mitzvah to be בוטח that nothing bad is going to happen if the reality is that bad things do happen and people do die?

The answer to this could be in the end of the Megilas Esther where he concludes בודאי שהיא מצוה לבל ייראו מפניהם, כי באופן זה יתגברו על אויביהם וינצחום. The idea is that even though it can’t be explained as a הבטחה because סוף סוף people die, it could still be a Mitzvah to believe that nothing bad will happen to them because Bitachon will bring their success. The only reason why people do die in war is because they didn’t have the proper Bitachon. But when a person has the proper Bitachon, then he could be certain that he will succeed because the Bitachon brings about the success.

This idea is also seen by Yaakov Avinu by the Pasuk ויירא יעקב מאד ויצר לו. The דעת זקנים מבעלי התוספות explain the double לשון of ויירא and ויצר that מיצר היה על שהיה ירא מעשו לאחר שהבטיחו הקדוש ברוך הוא מהרב אליאב הכהן ז"ל. Yaakov was in distress over the fact that he was afraid.

This idea is also expressed in the Rabbeinu Bachyeh in כד הקמח בטחון where he writes שהבוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון אע"פ שהיתה ראויה הצרה אליו.

During Elul, we say Tehillim 27 לדוד ה' אורי. In the middle of the Perek, the Pasuk says אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. It’s not so clear what it means בזאת אני בוטח because where is the mention about what the person is supposed to have faith in. Rashi and the Ibn Ezra give explanations for this. But based on the above, we can say an explanation in בזאת אני בוטח is that a person should be בוטח in the לא יירא לבי because if a person isn’t afraid because he has Bitachon, then he has nothing to worry about. So the בזאת אני בוטח is in the לא יירא לבי.

Laslty, this idea is seen in the the Sefer HaIkrim 4:46 where he writes אמר הכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנהו (תהלים ל"ב י'), כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בשם. The Bitachon itself brings the ישועה even though he isn’t ראוי מצד עצמו. Also the Yalkut Shemoni in תהלים רמז תשיט says רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו that even a רשע who is בוטח בה' is חסד יסובבנו. This could be the meaning when we say in davening לא נבוש לעולם כי בך בטחנו that כי is נתינת טעם that לא נבוש לעולם specifically because בך בטחנו. Even if we aren’t bringing anything else to the table other than Bitachon, still לא נבוש לעולם.

Tosfos Yom Tov

This Shabbos, ו אלול, is the Yahrzeit of the Tosfos Yom Tov-Reb Gershon Shaul Yom-Tov Lipmann Heller. It’s quite astounding to see how the Tosfos Yom Tov writes in Mikvaos 3:1 about the Beis Yosef. He says וראיתי לב"י בתחלת הל' מקואות שכתב בשם הרשב"ץ וכו' והנה הוא חכם עדיף מנביא שכן כתבו ג"כ התוס' בפ"ק דר"ה. It’s amazing to see that the Tosfos Yom Tov didn’t assume the Bes Yosef knew every Tosfos in Shas.

It could be this that he didn’t assume the Bes Yosef knew every Tosfos in Shas is connected with the fact that his Rebbe, the Maharal, said that Tosfos is a Rishon that should be consulted with when necessary but not that it should be part of the standard לימוד הגמרא. He felt that people should learn Gemara, Rif, and Rosh, and that learning Tosfos was no different than learning the other Rishonim.

From his Hakdamah to Mishnayos, one can see that the Tosfos Yom Tov wasn’t just a Talmid of the Maharal but he was like a Chassid. He writes his Rebbe the Maharal was greater than Rebbe Hakadosh who wrote the Mishnah. The reason is because Rabbeinu Hakadoshs intentions were that everyone should be able to learn straight Mishnayos and not need anything else. But the Maharal started an initiative of learning Mishnayos with the רע"ב which was more effective.

הקדמה לתוספות יו"ט: וגדול כח מאמרו של רבינו הגדול ממאמרו של רבינו הקדוש דאלו המשנה שאמר רבינו הקדוש לרוץ בתרה היינו כסידורה בהלכות מבלי שום שכל ולב להבין טעמיה. ולעמוד על סתירותיהן שזהו אמנם מדת הגמרא עצמו כי זאת היתה כוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה ללמד לתלמידיו בלשון קצרה. כל דין ודין כמות שהוא וכו' ומפני כן ומזה הטעם בעצמו כאשר קימו וקיבלו מאמרו של גאון תפארת ישראל מרנא ורבנא רבי ליווא זלה"ה ללמד בישראל המשנה. לא היתה על דרך הלמוד כמות שהיא מבלי שום לב לטעמיה ופירושיה. אבל הלמוד הוא עם פי' מפירושה, והוא הדבר אשר דברתי שגדול כח מאמר מרנא ורבנא זלה"ה ממאמרו של רבינו הקדוש זלה"ה אחרי שלמוד המשנה שע"פ מאמרו הוא עם הפירוש. שנמצא עכשיו כמתעסק בגמרא עם המשנה

As a result of slander, he was arrested and sentenced to death, but was pardoned. He then wrote Megillat Eivah in which he recorded his autobiography and the tale of his arrest and release. In commemoration of his imprisonment and his release from prison, the Tosfos Yom Tov established two special days of remembrance for his family and descendants. He established the 5th of Tammus, the day on which his troubles began, as an annual fast-day, and the 1st of Adar as a day of celebration on the anniversary of his nomination to the rabbinate of Kraków. The reading of Megilat Eivah that tells the story of his imprisonment and release, became a tradition for the descendants of Rabbi Heller. To this day, at least the celebration part is still observed by his descendants.

He also published explanations to the legal decisions of R. Asher (Rosh) on many Masechtos. These were entitled Ma’adnei Melech and Lechem Chamudot, which is based on the Pasuk מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. But because the claims of the מלשינים were that he had plans to over throw the government and that’s why he wrote Ma’adnei Melech and Lechem Chamudot, therefore he changed the names to Ma’adnei Yom Tov and Divrei Chamudot.

Disgrace to Eretz Yisrael

In the Parshah, the Psukim discuss those who are excused from going to war. The Psukim bring those that are excused in a specific order having בנה בית חדש precede אשר נטע כרם. The Chasam Sofer asks that the Rambam in Hilchos Deos 5:11 switches the order, not like the Psukim, and puts כרם before בית. The Rambam proves his order based on that fact that his order is the opposite order from what it says in the קללות:

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע, כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך

Without directly answering the Rambam and the order of the Psukim, the Chasam Sofer continues to address the actual Halacha of the Rambam and asks how רבי נהוראי in the end of Kiddushin could say מניח אני כל האומנות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה if the Pasuk says ואספת דגניך? He explains that when the Jews are on their own land, then they should be involved in working and different professions, but not for פרנסה because the רבי נהוראי and the Rashi are right. Rather the reason is for מצות ישוב א"י that it’s a כבוד for Eretz Yisrael to contain people of all professions and doesn’t need to look elsewhere for people to do certain jobs. If Eretz Yisrael lacks people with certain professions, than it’s disgraceful to Eretz Yisrael for someone to say there is no one in Eretz Yisrael that does such and such profession and we must bring someone in from another place. But when the Jews are not on their own land, and there are already many doctors and lawyers, then there is no need for us to go into these professions and we should only learn torah. The exact לשון of the Chasam Sofer is quoted below.

מי האיש וכו' בית כרם ואשה והרמב"ם הקדים כרם לבית מפני שבתוכחה נאמר אשה תארש בית תבנה כרם וכו' שבקללה הכל מהופך ש"מ שהי' ראוי להקדים כרם לפרנסתו קודם לבית וקשי קראי דהכא עיין רש"י והנה אנו סומכים על ר' נהוראי סוף מס' קידושין שאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה והיינו כדברי רשב"י ר"פ כיצד מברכין ור' ישמעאל הקשה הא כתיב ואספת דגניך ונ"ל בזמן שישראל שרוים על אדמתם מצוה לאסוף דגנך לא לצורך פרנסתו דצדקו דברי רשב"י ודברי ר' נהוראי אלא משום מצות ישוב א"י ומשו"ה הי' בועז זורה גורן השעורים ואלישע שנים עשר צמדים לפניו ולא לבד עבודת קרקע אלא לימוד כל האומנות משום ישוב וכבוד א"י שלא יאמרו לא נמצא בכל א"י סנדלר ובנאי וכדומה ויביאום מארצות רחוקים ע"כ הי' לימוד כל אומנות מצוה ורשב"י ור' נהוראי מיירי כשאנו מפוזרים בין האומות ויש בהם אומנים מרובים ולא צריך לנו והעוסק בהם הוא להמציא לו פרנסתו ע"כ מניח אני כל אומניות ואיני מלמד בני אלא תורה וע"כ כשעושים רצונו של מקום שנטיעה אינו לפרנסה אלא למצוה ע"כ בית קודם לכרם אבל בתוכחה שאינם עושים כרשב"י והכרם הוא לפרנסם הי' להקדים כרם לבית אלא שבשגעון ינהג והכל מהופך


עגלה ערופה

The end of the Parshah deals with the עגלה ערופה. The Pasuk says ויצאו זקניך ושפטיך. Rashi says the זקניך are the סנהדרין גדולה. Every time a dead body was found, the entire Sanhedrin would have to get up from Jerusalem and travel to wherever the body was found.

The question is who the beheaded heifer is coming to represent. One could have thought that it represents the murderer as the Pasuk says in the end of Parshas Masei ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. Meaning that we spill the blood of the עגלה ערופה symbolically in the place of the murderer whose blood needs to be spilled in order to receive כפרה. However, Rashi saysאמר הקדוש ברוך הוא תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות. This would indicate that the heifer was being brought to represent the murdered. But it’s not entirely clear if atonement is required or not. On the one hand, it says וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה which indicates that they are not responsible, yet the next Pasuk says כפר לעמך ישראל, indicating that they are need for כפרה. So the question is which one is it, do they require atonement or do they not?

The Psukim begin with ויצאו זקניך ושפטיך who are the Sanhedrin, as mentioned above. Then a few Psukim later, the Pasuk says ונגשו הכהנים בני לוי, but then switches back to talking about the Sanhedrin when the Pasuk says וענו ואמרו ידינו לא שפכה שפכו את הדם הזה. It is clear the role of the Sanhedrin in this episode, but what role to the Kohanim play? The Targum and Rashi say that the Kohanim are the ones that say to the people כפר לעמך ישראל. It can be explained that there are two levels of responsibility. There is legal guilt and a broader sense of moral responsibility. The Sanhedrin deal with whether or not the people are guilty to which they say they are not guilty being that לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. But even though the people didn’t do anything wrong and can’t be found guilty in any which way, Jews believe that if such a tragedy like this occurred, it must be we are not on the level we are supposed to be on. For had we been on the level we ought to be, such a thing like this wouldn’t have happened. Therefore, in this sense, the people are in need of כפרה. The Kohanim are in charge and responsible for the service in the Beis Hamikdash, they represent this higher level of moral responsibility which goes beyond the responsibility of the Sanhedrin.

שופטים and שוטרים

The Parshah begins with שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יקוק אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. It interesting that there is a mention of the שוטרים, the law enforcers who are שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט, while the Psukim are still dealing with the role of the Judges. The next Pasuk saysלא תטה משפט לא תכיר פנים וכו' which are all things that the Judges have to know. Even more so, the first Pasuk end with ושפטו את העם משפט צדק which is seemingly addressing the judges, and yet the law enforcement is also mentioned in that Pasuk indicating that they play a role in the ושפטו את העם. Therefore, why are the שוטרים mentioned at this point?

The Sifri says אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים. The Ohr Hachaim struggles with understanding the Sifri how it makes sense that if there are no שוטרים, then there are no שופטים and ends off that the explanation of the Sifri must not be the simple understanding based on how it sounds. Reb Yerucham Fishel Perlow in his commentary on the רס"ג has a long discussion proving that the statement of the Sifri is true that when you don’t have the ability to appoint שוטרים, then you don’t appoint שופטים. The question is why is that so?

Logically, the Sifri is difficult to understand because it is true that without law enforcement it is difficult to enforce the law in every ruling by the judges but it doesn’t mean nobody will listen to the judges. Therefore how could it say אם אין שוטרים אין שופטים? It must be that the שוטרים are an integral part not only in the enforcing of the law but in the judging of the law. The idea is when the שופטים don’t have the ability to force the law, they lose their ability to judge correctly. If the judges can’t completely control thee people because there is no law enforcement, then the people will control the judges. Therefore the שוטרים play an integral role in ושפטו את העם משפט צדק. Many מנין המצוות count the Mitzvah of appointing שופטים ושוטרים as one מצוה the reason is because הא בהא תליא and without שוטרים then there are no שופטים because if they can’t enforce the law, the law will eventually become twisted and crooked.

The Shlah says that in the Pasuk שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך, the word לך is seemingly extra. He explains that this Pasuk, in addition, is addressing every individual. Every individual is obligated to appoint שופטים בכל שעריו. The gates are the entry and exit points in a person like his eyes and ears. He must decide what he will let his eyes see and what he will not let them see. He will decide what he’ll let his ears hear and what he will not let them hear. But with the addition of שוטרים, it’s clear that a person can not only rely on his intellect, שופטים, but must also have שוטרים which is mussar. The mussar is the מקל והרצועה הרודים that will keep a person in check. It’s the self-discipline that will keep him from doing the wrong things.

Based on the idea from the Sifri that אם אין שוטרים אין שופטים, the same thing applies for the individual. If a person doesn’t have the ability and means to control himself and he lacks self-discipline to implement and carry out that which his intellect has decided, then eventually even his intellect will become crooked and skewed. This idea is brought out by Reb Yisrael Salanter in the Iggeres Hamusar. He writes האדם חפשי בדמיונו ואסור במשכלו וכו' ומה נעשה הדמיון נחל שוטף והשכל יטבע אם לא נוליכנו באני'. The imagination is a raging river and the intellect and conscious drowns if we don’t have a boat. The idea is that if a person doesn’t have the self-discipline to implement his intellect, than it’s not that he will drown knowing he is making mistakes, but he will think he is doing the right thing because his שכל will become warped and his שכל will drown.

The אבן האזל writes in the end of הל' מעילה that he heard from a Gaon that a person had a lot of questions. The Gaon responded that if you had questions I would be able to give you answers, but the problem is that you don’t have questions because by you they are answers, not questions. Meaning you already have the excuses and justifications to do what you want and therefore they aren’t really questions, but answers.

והיה כשבתו על כסא ממלכתו

The Pasuk says והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר (יז,יח). Rashi says אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו. The Sifsei Chachamim explains that the beginning of the Pasuk is seemingly extra because beforehand, his obligation was no different than any other individual. Therefore, Rashi explains it must mean אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו. However, the אבן עזרא disagrees and says בתחילת מלכותו. According to the אבן עזרא, the Pasuk is saying that immediately when he becomes the king, he must write a sefer torah. The question is that the אבן עזרא is seemingly the simplest explanation of the Pasuk and therefore it’s difficult to understand why Rashi explained the Pasuk differently.

An explanation for Rashi could be based on the Pasuk in מגילת אסתר that says בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו (א,ב). Rashi explains that כשבת means כשנתקיים המלכות בידו. Based on this, it would make sense why Rashi explained כשבתו referring to קיום מלכות and not תחילת מלכות. But even the אבן עזרא explains the Pasuk in Megilah like Rashi that כשבת refers to קיום מלכות. Even more so, the Psukim indicate that the explanation is such being that it says היה בשנת שלוש למלכו, so obviously when it says כשבת, it’s not תחילת מלכות because he was already in this third year of being king.

It must be the reason why the אבן עזרא explains differently in the Parshah is because in the Parshah, כשבתו is going on any citizen as opposed to in the Megilah, its going on someone who is already a king. In our Parshah, the כשבתו is referring to someone who is just becoming king and therefore he explains it as תחילת מלכותו as opposed to in the Megilah where he was already king, it must be referring to קיום מלכותו.

But according to the אבן העזרא, the Pasuk still needs an explanation as to what the novel idea is that the king must write this torah immediately at the beginning of his מלכות. Because being that aa Jewish king is obligated to write a sefer torah, then it is obvious that when he becomes king, that obligation sets in. Therefore why was it necessary for the Pasuk to say it, according to the אבן העזרא?

The explanation must be that even without the Pasuk, immediately there would be an obligation for the king to write the sefer torah. However, now that the Pasuk says והיה כשבתו which means בתחילת מכלותו, that means this aspect becomes an integral part of the makeup of the mitzvah. Meaning if the king is delayed in writing this torah, it’s not just that he delayed the mitzvah and was מבטל the מצות עשה at that moment, but rather he is missing an integral part of the makeup of the mitzvah being that it wasn’t done בתחילת מלכותו.

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יקוק אלהיך בו (יז, ח)

The Chasam Sofer explains this Pasuk as follows. There are somethings that a person finds difficult to understand and because of the difficulty, he locks it out of his brain and he says he is not going to think about it, but that is the wrong thing to do and a person will be punished for doing such a thing. Rather Hashem gives a person these thoughts in order for him to think about it because through thinking about it, he will come to an answer and it will get him to a higher level.

(The Rav added that the Hebrew language may be the language with the must words to express a question קשיא, תיובתא, תימה, מיתביה, פריך וכו' but has very few words for answer.)

This is the meaning of the Pasuk when it says כי יפלא ממך דבר למשפט, that when you will be surprised and exclaim where is the justice, למשפט meaning justice. The world appears unjust and you’ll be bothered by things that seem to be unjustified. But it’s not about ignoring it, rather one should allow himself to think about it because the fact that a person feels this way is in order to bring himself to a higher level of understanding and a deeper level of connection with Hashem. This that it will bring him to a higher level of understanding is expressed in the end of the Pasuk when it says וקמת ועלית that through the פליאה you will be מתבונן and come to a higher level.

Disgrace to Eretz Yisrael

In the Parshah, there are the Psukim that deal with those who are excused from going to war. The Psukim bring those that are excused in a specific order having בנה בית חדש precede אשר נטע כרם, but the Rambam switches the order and puts כרם before בית. Within this context, the Chasam Sofer asks how רבי נהוראי in the end of Kidushin could sayמניח אני כל האומנות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה if the Pasuk says ואספת דגניך? He explains that when the Jews are on their own land, then they should be involved in working and different professions, but not for פרנסה because the רבי נהוראי and the Rashi are right. Rather the reason is for מצות ישוב א"י that it’s a כבוד for Eretz Yisrael to contain people of all professions and doesn’t need to look elsewhere for people to do certain jobs. If Eretz Yisrael lacks people with certain professions, than it’s disgraceful to Eretz Yisrael for someone to say there is no one in Eretz Yisrael that does such and such profession and we must bring someone in from another place. But when the Jews are not on their own land, and there are already many doctors and lawyers, then there is no need for us to go into these professions and we should only learn torah.


Thursday Night Parsha Shiur 5781