5781
Consolation in the Galus
The three Shabbasos before Tisha BaAv are called the תלתא דפורענותא because during these Shabosos, we read Haftorahs that talk about the Churban instead of reading a Haftorah which is מענין הפרשה. The seven weeks after Tisha BaAv, beginning with this Shabbos, are known as the שב דנחמתא since the Haftorah of each of these weeks discuss consolation. The תלתא דפורענותא are understandable as we are still in Galus and are still waiting for the building of the Beis Hamikdash. However, what נחמה do we have now that we read the שב דנחמתא? The Beis Hamikdash has still not been rebuilt so not much has changed between now and before Tisha BaAv.
The Parsha begins with Moshe Rabbeinu davening to be allowed into Eretz Yisrael but is denied and told to stop davening. However just a few Psukim after Moshe davens and is denied, Moshe Rabbeinu says כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלקנו בכל קראנו אליו praising the Jewish people as a nation who is close to Hashem and can call out at any time. How could the המשך הפסוקים be understood because he just davened a Tefilah that wasn’t answered and now he is saying Klal Yisrael Tefilos are always answered?
Also it must be understood that after Hashem tells Moshe that he isn’t accepting his request, Hashem tells Moshe עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה to go up on the mountain to see the Promised Land that he won’t be going to. This is obviously not to tease Moshe Rabbeinu and show him what he isn’t getting, ח"ו, so why is Hashem telling him to go up ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה?
The answer to these questions is that we see that Moshe Rabbeinu Tefilos did not go unanswered rather he got a very clear answer, the answer was no. But part of that answer is Hashem telling Moshe that even if you don’t get to where you want to get to, or you don’t get what you want to get, nevertheless the want and yearning in itself creates a connection. By Tefilah, אשר לו אלהים קרבים אליו doesn’t have to be that a person gets what he’s asking for rather it’s through the Tefilah a person can make a connection with the Ribbono Shel Oilam. When discussing a spiritual objective, a person creates a connection with that spiritual objection through Tefilah just by yearning and wanting that objective, even if he never reaches that objective.
When Hashem answered Moshe’s Tefilah with the answer of no and then told him עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה, Hashem was telling him to go and see in order to increase his yearning and longing because Moshes connection with Eretz Yisrael is a belonging through longing. It was specifically through the yearning that he was making that connection. That is the depth of the meaning of Moshes 515 Tefilos that he davened to enter Eretz Yisrael that he was making the connection through Tefilah in itself.
The Pasuk says ויתעבר ה' בי למענכם. The simple meaning of the Pasuk is that Hashem became angry. But the משך חכמה has a different explanation and writes the following:
ובמקום אחר אמרו (בספרי כאן): כביכול כאשה המתמלאה מעוברה. ועל דרך פשוט נראה, שמשה רצה ליכנס ולעשות גמר התיקון לבנות את בית המקדש וכמו שאמר “ואראה וכו' הלבנון” - זה בית המקדש (ספרי). והראה לו כביכול שעדיין לא הגיע הזמן. וכאילו באמצע ימי הריון שעדיין לא נעקר הולד, האם טוב להוליד אז?! כן עדיין לא הגיע גמר התיקון, לכן מוכרח משה למות. וזה רעיון נכון.
Moshe Rabbeinu wanted to enter Eretz Yisrael to build the Beis Hamikdash and do the גמר התיקון. As we see in the Gemara Sotah 14a, מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. So it’s clear Moshe Rabbeinu’s desire to enter the land was nothing to do with physical pleasures but only for the spiritual height that was attainable only in Eretz Yisrael. But Hashem was showing him that the time has not yet come for the ultimate redemption and that it is still the time for the process and the journey. ויתעבר is from the word עובר expressing that in the middle of a pregnancy, it would premature to have a baby. So to here, the time has not yet come for the ultimate redemption and therefore Moshe Rabbeinu had to die.
The נחמה that is felt after Tisha BaAv is about reframing the Galus experience and instilling in ourselves the understanding that just like when a baby is born, everything he is, is a consequence of a healthy pregnancy. So too our Avodah in Galus is what creates the Geulah. We understand that we are actually making the Geulah with our Avodah now. That is the נחמה, that there is intrinsic meaning in the means and they aren’t just a means to an end.
The Maharal expresses this idea that in a sense, there is a deeper connection with something without being there. In the Nesiv HaAvodah Chapter 5, he writes וידוע כי המתנונעע אל דבר הוא דביקות גמור אם המתנונעע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר. The wanting to go to a place creates a deeper connection.
Therefore, the reading of the Haftarahs of נחמה gives us consolation even now because we understand how great the future is going to be and we understand that our experience now and what we are doing now is what’s creating that future.
The Mekubalim say that for every month there is a different formation of the Shem Havayeh which is expressed in a Pasuk and one should have it in mind in during Musaf on Rosh Chodesh. The Pasuk that makes up the formation of the Shem Havayeh for the month of Av isהסכת ושמע ישראל היום (כי תבא כז,ט). An explanation could be because during the month of Av, where the focus is on the Churban-the past, and on the Geulah-the future, it’s important that we realize that really it’s all about our behavior in the now. That is the היום in הסכת ושמע ישראל היום.
This idea is beautifully expressed in the כותב in the Sefer Ein Yaakov on Brachos 3b. The Gemara there says the following story with Reb Yossi not long after the Churban:
תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה
The כותב explains על דרך נסתר the Gemara as follows. נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל means that he was נתן לבו ומחשבתו להתפלל על הענין-Reb Yossi went to daven for Mashiach to come and for the חורבה of Yerushalayim to be rebuilt. Eliyahu came to him and said מפני מה נכנסת לחורבה זו. He was telling Reb Yossi not to focus and be in such pain over the Churban because you might come to get angry at Hashem. When Reb Yossi responded that he went to daven for the rebuilding of Yerushalayim, Eliyahu responded היה לך להתפלל בדרך. He was saying now is not the time to daven for the final redemption because the time has not yet come, rather he should daven בדרך-about the “journey” meaning daven about the now and the current state of Klal Yisrael-שראוי ומחוייב אצלו להתפלל על קיום והעמדת ישראל בכל ימי אורך הגלות. So Reb Yossi said back to Eliyahu מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים referring to the גזרות קשות that came after the Churban that will only be removed with the coming of the ultimate redemption. So Eliyahu responded היה לך להתפלל תפלה קצרה-because true during the times of the great צרות of Galus there is no place to daven a תפילה ארוכה, meaning in כמות. However, specifically the תפלה קצרה that is challenged by the עוברי דרכים has a special quality through which we will eventually reach what no previous generation ever reached.
This is true not only about the general state of the Jewish people but about every individual as well that he must realize where he is, is part of his mission and to do his best under these circumstances. Later on in the Parshah, the Pasuk says ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך and Rashi says בכל לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום-simple explanation being that one’s heart shouldn’t argue with the Ribbono Shel Oilam. But in the Sefer Beis Aharon, written by Reb Ahron (the second) of Karlin, he says the following in Parshas Vayetzei on the Pasuk ויפגע במקום:
ויפגע במקום-ויפגע הוא,לשון חפלה שהתפלל לפני הקב״ה שבכ״מ שיהי׳ שלא יהיו לבו חלוק על המקום ובכל מקום יהי׳ לבו שוה עם המקום, כמו שאומרים בשם הרב הקדוש ר׳ שלמה קארליגר זצוק״ל על מה דאיתא במדרש וכן פירש״י בחומש על פסוק ואהבת את י״י אלקיך בכל לבבך פי׳ שלא יהיה לבך חלוק על המקום ואמר הפי׳ על המררש אשר בכל מקום שהוא יעבוד את השי״ת כי יש ב״א כשהם באיזה מקום ואינם עובדים להשי״ת אומרים שהמקום גורם כי אם היה באיזה מקום אחר בודאי היה עובד להשי"ת ע"ז אמר המדרש שחלילה לומר כן לזה אמר שלא יהי' לבך חלוק על המקום כי לא המקום גורם ח"ו איזו מניעה לעבודתו ית' כי כיון שהכל מאתו ית' ורצון השי"ת הוא שיהיה האדם כעת במקום הזה מסתמא גלוי לפניו ית' שזה המקום לא יגרום שום מניעה ח"ו לעבודתו יתברך רק המניעה הוא מצד האדם. לכך אמר המדרש שלא יהיה לבו חלוק על המקום שהוא שם.
Reb Ahron Karlin explains the word מקום in שלא יהיה לבך חלוק על המקום is referring to the situation that a person finds himself in and not referring to Hashem. The idea is that wherever a person is, his heart should not disagree with his place in life. He should realize that his place in life is where he ought to accomplish and where he is meant to accomplish his mission. A persons place in life defines his mission.
This is part of the idea that while a Jew is in Galus, instead of being grouchy about where he is, he should realize that Galus creates the platform for the special Avodah that Hashem expects from us, specifically in Galus. This is what will eventually lead to the redemption.
Double Consolation
Regarding the Haftorah of נחמו, Chazal say (ילקו"ש ישעי' תמ"ה) the following:
חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים נחמו נחמו עמי.
What is the meaning of חטאו בכפלים-sinning doubly, because there is no way to quantify sinning to say חטאו בכפלים? The same question could be asked on the words ולקו בכפלים because it could be a small הלקאה or a great הלקאה but how could it be described as בכפלים?
One explanation could be that when a person sins, besides for the חטא that he was עובר אמימרא דרחמנא, he also desensitized himself and made himself into a lower grade human. So the חטאו בכפלים is the first חטא being that he went against the word of Hashem and the second being that he lowered himself and brought himself into a dirty state. In order that we should be able to have an appreciation for the נחמה Geulah, we need to change and become the kind of person that has an appreciation for spirituality. If we don’t have patience to spend the time that we do in the מקדש מעט, then how could we have an appreciation for the Beis Hamikdash? Therefore, we must transform in order to have an appreciation for the Geulah. So since the חטא is בכפלים, the נחמה also needs to be בכפלים that first we need to be transformed and then we can appreciate the נחמה. It’s two levels of נחמה, first that we change and then the reality around us changes.
But another explanation could be as follows. The Pasuk in the Parsha says ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה (ו, כד). The idea is that the intention of Mitzvos is for our good- לטוב לנוbecause without Mitzvos and reward, we would be embarrassed to get Oilam Habah without effort-נהמא דכיסופא. Therefore, when the Mishna in Avos (4:2) says שכר מצוה מצוה, the idea is that besides for the Mitzvah performed that is a fulfillment of the דבר ה', there is also the Mitzvah of שכר מצוה that receiving שכר מצוה is a Mitzvah. The reason being because Hashem wants to give a person שכר so by fulfilling a Mitzvah and giving Hashem the opportunity to give the person שכר, he is fulfilling the will of Hashem. Therefore receiving שכר מצוה in it of itself is a מצוה.
The Ran in Kiddushin (31b) discussing the opinion of Rabbeinu Tam regarding women making Brachos on Mitzvos that are מצות עשה שזמן גרמא says the following:
ואף על פי שנדחו ראיותיו של רבינו תם ז"ל הסכימו האחרונים לדעתו דמברכות כיון שנוטלות שכר דכיון דאמר ר"י בר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מדקאמר גדול משמע שאף על פי שאינו מצווה שכר הוא נוטל וכיון שבכלל המצות הן מברכות וכ"ת והיאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהו נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצוין למימר וצונו.
The Rav explained this Ran, in the name of his father, based on the explanation of שכר מצוה מצוה above that since women get שכר even on a Mitzvah that they aren’t commanded, so they are fulfilling the Mitzvah of שכר מצוה. Therefore they could say וצונו in the Brachah even though they are commanded in the fulfillment of the actual Mitzvah because they are nonetheless fulfilling the Mitzvah of שכר מצוה.
In a similar vein, the Ruach Chaim in Avos (1:3) writes העובד ע"מ שהקב"ה יהיה נחת רוח בזה שיוכל לתת לנו שכר אי"ז נחשב ע"מ לקבל פרס ואדרבה זו עבודה מעולה.
But just like this is true when it comes to doing a Mitzvah, the same is when a person does an עבירה ר"ל. Not only did he sin with the sin that he transgressed the word of Hashem, but he also disabled and prevented Hashem from giving him reward and eternal good and forced him, as if to say, to punish him. Therefore, the חטאו בכפלים and the לקו בכפלים is because each עבירה has two aspects, one being the actual transgression of the word of Hashem, and the second being causing Hashem to have to punish you.
This idea could also help explain the following. In the Viduy section of Slichos, we say the following in the order of the Aleph Beis:
אָשַׁמְנוּ מִכָּל־עָם, בֹּשְׁנוּ מִכָּל־גּוֹי גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשׂוֹשׂ, דָּוֶה לִבֵּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ הָחְבַּל אֶוְיֵנוּ, וְנִפְרַע פְּאֵרֵנוּ זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ, חָרֵב בַּעֲוֹנֵינוּ.
The beginning part of the Slichos are understood because they are confessing our sins. However the continuation discusses the Churban and all the punishments for our sins. In the context of being מתודה on our חטאים, why do we mention the Churban and עונשים for our sins?
But according to the above, it could be understood that we are not only confessing to our sins but we are confessing to the sin of causing Hashem to punish us. The fact that Hashem has to punish us and destroy the Beis Hamikdash because of our עבירות is a עבירה on our part and therefore mentioning the Churban and being punished is further a וידוי on our חטאים.
ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו (ד,א)
What does it mean that we should listen to the Mitzvos to do them למען תחיו?
The Netziv in העמק דבר quotes an explanation from the Ibn Ezra that says כי עובדי פעור נשמדו but disagrees and says ואין זה הפי' אלא פלא. Therefore He continues to explain as follows:
דמשמעות חי כמה פעמים הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו, והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות, וכמו שחיות כל האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד, והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה, ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים, וישקיע עצמו והרגשו רק בתאות אכילה וכדומה ה"ז נחשב כבהמה, ואינו נקרא אדם חי, שהרי מאבד מה שהי' בכחו לחיות בטוב, כך ישראל ביחוד העובד את ה' באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה, ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת, שהרי הוא משחית חיות שהיה בכחו, וזהו מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים [ברכות י"ח], ואינם בכלל אדם כלל, ולא כגוי אשר צדקה עשה בין אדם לחבירו, הרי הוא אדם המעלה, משא"כ ישראל חסר תורה, אינו בכלל חי כלל וכו' ואמר משה דשמיעת החקים והמשפטים שהוא עסק התלמוד יביא לידי חיות היותר אפשר כמבואר עוד להלן ו' ו' וכ"ד.
The Netziv says that a human being is alive on a higher level than a בהמה. The more spiritual a person becomes, his humanity is more pronounced and therefore his sensitivity and appreciation are brought to a higher level-he is more mentch. A person, through doing Mitzvos, enhances his spiritual personality and therefore brings himself to a higher level of appreciation of everything around him. He doesn’t just enjoy life like a בהמה but as a human being who has a deeper sense of appreciation and understanding. A person can enjoy life on many different levels and the more רוחני he is, he’ll have a deeper sense of enjoyment.
This idea is also expressed in the Medrash Tanchuma at the end of Vzos HaBrachah which says as follows:
רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי' במיתתן מברכין ומודין לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
The רשע בחייו חשוב כמת is not a punishment for sins that he did. But someone who takes the sunrise and sunset for granted and doesn’t have an appreciation for it, doesn’t really have a deep sense of enjoyment. But Tzadikim who are מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין are truly alive because they are living a life of awareness and therefore a life of appreciation and gratitude.
Lastly, the Kuzari says this idea in מאמר שלישי (יג-יז):
יג. אמר החבר: ומה שיחזיק עריבותו ויקבענו ויוסיף לו עריבות על עריבות, שיברך תמיד על כל מה שהוא מוצא מן העולם ומה שמוצאו ממנו. יד. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, והברכות טורח יותר. טו. אמר החבר: הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת ההנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה, כאשר הבהמה יותר ראויה להנאה מהצמח אף על פי שהצמח נזון תמיד. טז. אמר הכוזרי: כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה, כי אם היו מביאים אל השכור כל אשר יתאוה, והוא בענין שכרותו, ויאכל וישתה וישמע הנגונים ויתחבר עם מי שיאהב ותחבקהו אהובתו, ויסופק לו כל זה כשירפא משכרותו, היה דואג על זה ויחשוב הכל הפסד ולא ריוח, מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בענין שירגיש וינעם בהם. יז. אמר החבר: ההזדמנות להנאה והרגשתה, ושיחשוב בהעדרה קודם לכן, כופל ההנאה. וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכונה והבנה, מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עליה למי שחננה וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה.
The Kuzari explains that ברכות הנהנין is not just about thanking the Ribbono Shel Oilam but actually it’s through the thanking the Ribbono Shel Oilam that one has a greater enjoyment. If a person eats without thinking and doesn’t pause to think what the possibility of not having is like, then he doesn’t have the same level of enjoyment in what he’s doing because gratitude enhances the enjoyment. The more thankful one is, the more he’ll enjoy and the more he’ll enjoy the more thankful he’ll be.
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (ד,מד)
We say this Pasuk when the Torah is lifted up by Hagbah. An explanation for this could be as follows. The Gemara in Nedarim 38a says as follows:
אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו' אלא פילפולא בעלמא.
But how are we bringing out פילפולא בעלמא from כתבן שלך because כתבן is seemingly notפלפולא של תורה. So the Rosh there writes פלפולא בעלמא הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות-looking at the letters somehow inspires פלפולא של תורה. So when we say זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, we mean to say that this is the Torah that Moshe Rabbeinu could’ve kept for himself but was נהג בה טובת עין and gave it to Bnei Yisrael, referring to the אותיות התורה that we are looking at. Because it was the כתבן שלך-the אותיות התורה that contains the פלפולא של תורה that Moshe was נהג בה טובת עין ונתנה לישראל.
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואהבת
The Sefer HaYetzirah פרק ו says that there are three body parts that correspond to the Midah of אהבה and they are the two ears and the heart. The reason is because only when a person could listen to another could he create space for another. When a person talks, he is expressing himself. But when he listens to another, then he is creating a space for that person in his life which leads to אהבה.
In the same sense, when a person actively listens, he is making space within himself for the presence of the Ribbono Shel Oilam. So the שמע ישראל-listening is the key to ואהבת. Reallyהשמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. But בלי נשמע קולם because there is so much noise in our own heads and we aren’t really listening. But the more we allow ourselves to listen, the more space we can make for the presence of the Ribbono Shel Oilam within ourselves.
אל תוסף דבר אלי
Regarding Moshe davening to enter Eretz Yisrael and Hashem telling Moshe to stop davening, it’s clear that had Moshe continued, Hashem wouldn’t have been able to refuse and therefore Hashem told him to stop davening. Reb Elchonon in Kovetz Shiurim (Kiddushin 22b) says in the name of Reb Yehoshua Leib Diskin (which he heard from הגר"ח) the following. The Medrash says:
מרע"ה אמר בתפלתו שיכנס לארץ, אהבתי את אדוני זה הקב"ה, את אשתי זו התורה ואת בני אלו ישראל, לא אצא חפשי, והקב"ה השיב לו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.
Reb Yehoshua Leib Diskin said that Moshe Rabbeinu was a בקי בכל התורה and knew that with this טענה, Hashem wouldn’t be able to refuse him. That’s why Hashem’s response was אל תוסף דבר אלי.
It’s interesting to note that the same explanation of the above Medrash is said in the Sefer Chanukas HaTorah.
Videos
Thursday Night Parsha Shiur 5781
