5781

Pleasantness Throughout The Week

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה יקוק כן עשו ויברך אתם משה (לט,מג)

Rashi explains אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (תהלים צ יז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו. Moshe Rabbeinu gave a Brachah that the Shechina should reside in the Mishkan. The Pasuk says that the Mishkan was erected on Rosh Chodesh Nissan and the Gemara in Shabbos 87b says that day was the first day of the week-ראשון למעשה בראשית. The Rokeach explains this is one of the reasons we say on Motzei Shabbos at the end of Maariv ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו' because Moshe Rabbeinu said it at the completion of the building of the Mishkan which was on the first day of the week.

But why should Moshe Rabbeinu feel the need to give a Brachah that the Shechina should be שורה in the Mishkan if the Pasuk says ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם that by building a Mishkan the Shechina will be שורה. So why was it necessary for Moshe to give such a Brachah?

A possible explanation could be based on the Seforim that say ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, the בתוכם is said plural because it is referring to each individual in Klal Yisrael that the Shechina should reside within them. So it could be Moshe Rabbeinu’s Brachah wasn’t only referring to the Shechina being שורה in the Mishkan but also referring to the idea that the Shechina should be שורה in כל אחד ואחד בישראל.

The meaning of נועם in the request of ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו is the sweetness, the pleasantness, meaning it’s something that accompanies something else. This meaning is found in Megilah 32a when the Gemara says כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו'. מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא משפטים לא יחיו בהם קרית ביה? אלא כדרב משרשיא, דאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין מנעימין זה את זה בהלכה וכו'-they sweeten each other in Halacha. So the נועם ה' אלקינו עלינו is about Hashem’s presence in our doing, lending his sweetness and pleasantness in our doing. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו is said on Motzei Shabbos because although on Shabbos we refrain from מלאכה and there is no מעשה ידים, but now we are entering the work week and reengaging מלאכה and we don’t want to lose contact and therefore we say ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו that Hashem should be מכונן our מעשה ידים and accompany us throughout the week.

Giving By the Mishkan VS The חטא העגל

It is interesting to contrast the giving of all the money and material by the Mishkan to the giving of all the gold and silver by the חטא העגל. In Parshas Pekudei, the Psukim talk about how Moshe Rabbeinu needed to explain where all the money went. The Medrash Tanchuma says that Klal Yisrael suspected Moshe Rabbeinu of taking the money:

ולמה עשה חשבון הקדוש ברוך הוא מאמינו שנא' (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא ומשה נתן חשבון, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו שנאמר והיה כצאת משה וגו' והביטו אחרי משה, ומה היו אומרים וכו' ור' חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו'

Therefore, he needed to show where and how each material, gold, silver, etc. was used in the Mishkan because they didn’t trust him. However when it came to the חטא העגל, none of the money needed to be accounted for and everyone readily gave the silver and gold without needing to know what became of it and where it went and it only produced a little עגל. They weren’t worried where the extra stuff went.

One perspective when contrasting this is this is how people are when it comes to Averios. They are willing to just give and throw any amounts of money at it in order to achieve what they are looking to do. But when it comes to a Mitzvah, then people are meticulous and need to know exactly how each dollar and cent is being spent.

But another perspective and outlook could be that deep inside a Jews heart, he doesn’t want to sin as the Rambam says in the end of הל' גירושין פרק ב that every Jew in his heart of hearts wants to do the right thing. Therefore, even though they stumbled in that moment and gave their jewelry for the חטא העגל, immediately after they didn’t want to know if their money was actually given for the חטא העגל and they wanted to believe that what they gave didn’t actually contribute to the creation of the עגל. However, when it came to the Mitzvah of building the Mishkan, each Jew wanted to know exactly how their contribution was contributing to the Mitzvah. They wanted to know where their portion of the Mitzvah was and therefore they wanted Moshe Rabbeinu to tell them what was each item donated being used for.

The truth is that both these perspectives are simultaneously true. When a person tries to extrapolate ideas from biblical stories and מאמרי חז"ל, there is one approach which is to put down human nature and human inclination and the other approach is to talk about his greatness. Both of these approaches are important for different people and for different times. But one needs Siyata Dishmaya to apply the right method to the right moment. This idea is really the idea behind יש דורשין לגנאי ויש דורשין לשבח. A person has to be דורש from himself and sometimes it needs to be לשבח and sometimes it needs to be לגנאי. It all depends on what a person needs at that given moment.

Unity

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם (לה,א)

The Parsha begins with Moshe Rabbeinu congregating כל עדת בני ישראל to tell them the ציווי of בנין המשכן. Rashi says למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר that this happened the day after Yom Kippur, right after Moshe Rabbeinu had come down with the Luchos Shniyos. Why was Moshe Rabbeinu in such a rush? Could he not have waited a day or two to tell Klal Yisrael about the building of the Mishkan?

The Keli Yakar addresses this question and he says as follows:

שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מתן תורה שנאמר (שמות יט ב) ויחן שם ישראל וגו' ואם כן איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שוה ואין זה זמן מוכן, לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום הכפורים כי ביום כיפור השלום מתווך ביניהם ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים, אבל אם יום או יומים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פונה וכו'.

The Keli Yakar explains that unity was required and the only time it would be possible to achieve such a unity was the day after Yom Kippur. After Yom Kippur when everyone forgives each other, now it’s possible to have such a unity, as it says in the Musaf of Yom Kippur יום שִׂימַת אַהֲבָה וְרֵעוּת, יוֹם עֲזִיבַת קִנְאָה וְתַחֲרוּת. Therefore Moshe Rabbeinu was in such a rush to tell over the ציווי of building the Mishkan because a day or two later, and that unity that was achieved over Yom Kippur would be lost. To physically gather all the people wouldn’t have been an impossible feat but to gather all of them that in their hearts they were all together, that was only possible the day after Yom Kippur. Similarly, by מתן תורה, the Pasuk says ויחן שם ישראל נגד ההר and Rashi says כאיש אחד בלב אחד that they became united as one.

It would seem that whenever we are talking about connecting to the divine, whether it’s the one time revelation at Sinai or the ongoing presence of the Shechina in the Mishkan, there is an emphasis on unity. Why is unity so essential when talking about connecting to the divine presence?

It could be that as long as we are locked into our own ego and into our selfish self, we are blocked from experiencing the divine presence. It’s only when we break out of the shell of self-interests do our eyes open to see the creator. One who hears and feels for his fellow man can experience the presence of the divine. This is why unity is the key to the revelation at Sinai and the presence of Shechina in the Mishkan, to השראת השכינה.

However, in the beginning of Parshas Yisro, the Pasuk says ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב (יח,יג) and Rashi says מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. According to this, the same day that Moshe Rabbeinu was ויקהל משה את כל עדת בני ישראל in order to tell them about the building of the Mishkan was also the same day that he was דן the people מן הבקר עד הערב. So even on the day after Yom Kippur which was the only day Moshe could reach the necessary unity in Klal Yisrael, there were still court cases among Jews going on and yet that was considered an unparalleled level of unity. As long as people aren’t physically attacking others, it was considered באחדות. But where exactly did Moshe Rabbeinu find the time to tell Klal Yisrael about the בנין המשכן if he was judging the people from morning until night?

The answer could be based on the Gemara in Shabbos 10a that says as follows:

תנא להו רב חייא בר רב מדפתי: ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכו'.

According to this Gemara, Moshe Rabbeinu wasn’t actually דן כל היום כלו rather the Pasuk was coming to teach us כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. Therefore, there was time in the day for Moshe Rabbeinu to tell Klal Yisrael about the ציווי of בנין המשכן. But if this is the case, what was the נבל תבל that Yisro was claiming? How does this fit with the Gemara above?

It could be that to be a דיין who is דן דין אמת לאמיתו takes a tremendous effort and it takes a lot out of a person. Therefore, although Moshe Rabbeinu’s efforts and energy were not being used up in quantity, in quality they were and that’s why Yisro exclaimed נבל תבל.

Connection Between the Mishkan and Shabbos

In the beginning of Vayakhel, the Psukim mention Shabbos in the context of building the Mishkan. What is the connection between the Mishkan and Shabbos?

The Ramban in the beginning of Sefer Shemos and Parshas Terumah says that the השראת השכינה that was at Sinai בגלוי is in the Mishkan בסתר. Meaning, the purpose of the Mishkan was to continue the השראת השכינה that was at Sinai.

לשון הרמב"ן בהקדמה לספר שמות: וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם וכו' ע"ש. לשון הרמב"ן בריש פרשת תרומה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד “את כבודו ואת גדלו”. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני.

These words of the Ramban align with what the Sforno says in the beginning of Parshas Terumah. He writes that before the חטא העגל, there was no need for a Mishkan and there was a reality of בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. But once Klal Yisrael sinned with the חטא העגל, now the שכינה was only able to exist and reside in the Mishkan. So if Klal Yisrael would be on the מדרגה of מתן תורה, which was before the חטא העגל, then there would be no need for a Mishkan because we would be experiencing a type of השראת השכינה that doesn’t require a Mishkan. It’s only because of the חטא העגל that we now need a Mishkan for השראת השכינה.

The אריז"ל says (in the סידור האריז"ל on the wordsישמח משה במתנת חלקו ) that the כתרים that we got when we said נעשה ונשמע but that were taken away from us by the חטא העגל are given back to us on Shabbos. The reason being is because on Shabbos, we revert back to a level of before the חטא העגל.

In the Zmiros on Shabbos it says אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל that the אוהבי ה' are waiting for the building of the Beis Hamikdash and they are heartbroken by the lack of the Beis Hamikdash. But it continues ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל that on Shabbos they can overcome that pain. The reason is because on Shabbos, we are כמקבלי מתן נחליאל-like those who were מקבל the Torah, and the people who originally were מקבל the Torah said נעשה ונשמע. And as the Sforno says, at that point, the Beis Hamikdash was not needed and it was only after the חטא העגל that the Mishkan was needed. Therefore although the אוהבי ה' long for the building of the Beis Hamikdash, on Shabbos they are שישו ושמחו like the מקבלי מתן נחליאל who didn’t need the Mishkan because בכל מקום אשר אזכיר את שמי. According to all this, we can understand the connection between the Mishkan and Shabbos.

Videos

Thursday Night Parsha Shiur 5781

IMAGE ALT TEXT

Sanctuary in Time and Space 5772

IMAGE ALT TEXT